<h1>פירוש רבינו האי גאון</h1>
<h2>דף טז.</h2>
[מה שאירש מאבא היום משום כבוד אבא]. ירושלמי [כתובות פ"ה ה"ה] בלוה בתכריכי אביו. דוקא שאין לו ממה שיזון ולא תכריכין לאביו, ואף אין לו דבר אחר לקנות בו תכריכיו ולקברו. אבל יש לו לא. ודוקא נמי דאמר היום. ואם לא מת אביו אותו היום זוזי דשקיל הדרין ללוקח כולהון, שהרי לא ירש כלום. ותוב נמי כיון דעיקר הדבר משום כבוד אביו, אם לא מת מאי כבוד איכא. וכן נמי אם העלתה מצודתו כלום, כל שהו אפילו צרור ואפילו חרס, אין עליו להחזיר כלום, שכבר יצא בדמים. ולהכין קאמר דבריו קיימין בהא מילתא, כשם שאילו הוציא דבר חשוב הרי הוא ללוקח, ואם לא העלתה כלום כל עיקר מחזיר מה שנטל.
<h2>דף כג:</h2>
אר"י הני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו בדבורייהו במסכתא בפוריא ובאושפיזא. אע"ג דגריסא ליה ההיא מסכתא, כי שאיל ליה בר בי רב אמר לא גריסנא, חדא שלא יחזיק טובה לעצמו, ועוד שמא יאמר שנה לי פרק אחד ואתי לידי כיסופא. באושפיזא, בר בי רב דמוקרין ליה באושפיזא לא יהא רגיל לאשתבוחי בפרהסיא, דלא לשמעין רבנן אחריני ונחתי באושפיזיה.
<h2>דף לז.</h2>
והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. יש לו תקנה קודם ביאת אליהו, שאם רוצין שניהן אם לחלוק אם בדבר אחר. אבל כל זמן שלא רצו שניהם יהא מונח לעולם עד שיבוא אליהו.
<h2>דף מד:</h2>
[וב"ה מתירין]. אדם שחילל פירות מעשר שני שלו על הכסף כהוגן, ורצה אחר כן ליקח באותן סלעים של כסף דינרי זהב, או שיקל עליו משאן, או בשביל דבר אחר.
<h2>דף מט:</h2>
[עד כדי שיראה לתגר או לקרובו]. ולענין זמן כדי שיראה לתגר או לקרובו לא יהבא מתניתין ולא גמרא שיעורא ידיעא, או יומא או תרין או שעתא או תרתין. אלא לפום אתרא ותגרי דעיילין ביה ולפום ההוא מקח ותגרי דבקיאין ביה.
<h2>דף נא:</h2>
[ונותן לו שכר כתף וכו'] כללו של דבר, בכל חפץ עושין כמנהג מקומם. ובמקום שאין נותנין שכר ספסר עושין לפי המנהג.
<h2>דף ע.</h2>
גברא דאית ליה קרקע דמשפי דכתבינן עליה משכון ויהבינן להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואי לא משכחינן לא הכי ולא הכי, ואיכא ארעא דמשפיא באתרא דלית בה דחלא דזבנינן לדילהו במקצת ממונייהו. ואי אית להו ממונא נפישא עביד בית דין לפום דחזי. ואע"ג דכמה דיכילינן דלא למיעבד הכי לא עבדינן. ואי ליכא מידעם מן הכין מחתינן להו בבי דינא ויהבינן להו זוזא זוזא ואע"ג דקא כליא קרנא.
<h2>דף ע:</h2>
לא הותר אדם ברבית גוי. אלא בגוים (שרואין) [שמורין] כי מותר ליטול וליתן ברבית, אבל באלו הישמעאלים שאוסרין אותו בדתן אסור להלוותן ברבית, ואפילו תלמיד חכם, כי יש בדבר חילול השם.
אמר רב כגון שבור מלכא. כך היתה וסתו. כל אדם שמכניס ממון ברבית, נוטלו מידו בזרוע. ורגיל היה לחונן דלים. ובפרק השותפין איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף אמרה ליה למצוה רבה.
<h2>דף עג.</h2>
המוליך חבילה ממקום למקום. כך פירושה, אם ברשות מוכר היא עד שיגיע זמן נתינת הדמים, שאם נאנסה באותו הזמן מן המוכר נאנסה, מותר. דדמי כמאן דבההוא עידנא דיהיב לוקח קא מזבין ליה, ולית ביה אגר נטר לי. ובההיא הנאה דקא טרח ואזיל ומקני ליה. ואם ברשות לוקח היא, שאם נאנסה מן הלוקח נאנסה, דההוא טופיאנא אגר נטר לי הוא, ואסור. וחמרים נמי רשאין למכור במקום היוקר כמקום הזול ואין חוששין. ומה טעם מהנין את הלוקח ומוכרין לו בזול, רב פפא אמר כיון שמוכרין בזול מגלין להן שערים של אותה מדינה ומוכרין בהנאה. רב אחא בריה דרב איקא אמר כגון שמחליפין מקח במקח ומוזלין גבי הדדי. איכא בין תרוייהו ספסרא חדתא, שאין מכיר את השערים לגלות לחמרים. לרב פפא דאמר מגלו להו תרעי עדיין חדש הוא ולא מגלי תרעי, לרב אחא אינון נמי יהבין בזולא וליכא חששא דרבית.
<h2>דף עח.</h2>
[כי תניא ההיא שבאת חבילה לידו]. פירוש חבילה, אגודה של כלים ושל חפצים שהן מתוקנים לשאת על גבי החמור. וכי תותר האגודה אומרים נתפרדה החבילה. וכך היה אדוננו יהודה גאון זקננו אומר משום הראשונים, כגון ששכר את החמר לשאת חבילתו ממקום למקום, ובאת החבילה ליד החמר ונשאה מקצת הדרך, וחזר בו החמר במקום שאין בעליה מוצא חמר אחר לשאת אותה, וישב אותו חמר לאחוריו, כלומר יוסיף לי שכר. או שמנהג אותו מקום בזמן שתבוא חבילה ליד חמר אין חמר אחר רוצה להשכיר [עצמו] עד שמוסיפין לו שכר הרבה. הרי בעל החבילה שוכר אחר עד ארבעין וחמשין זוז, אם אינו מוצא לשכור בפחות מכאן, וחוזר וגובה מן החמר בבית דין.
מאי שנא רישא וכו'. כך הן אומרין, בודאי פשוטו של סיפא, דקא מפליג בין החליקה להוחמה קשי על רישא דלא קא מפליג. אלא מיהו יש לפרק את רישה מסופה, ולומר כי גם רישא תלוי בדבר שהוא משונה בין הר לבקעה, ולומר לא חויב אלא במקום שנודע שמחמת האויר מתה, כדבי ר' ינאי. כי יש בהמה שרגילה בבקעה או שרגילה בהר, ואויר המקום האחר רע לה. אי נמי שמחמת קניטות דעתה באותו המקום ששינה והוליכה בו מתה כי הוליכה במקום שאינה רגילה כדר' יוסי בר חנינא. אי נמי שהנחשים מצויים כאן ואין מצויים כאן, והכישה נחש במקום השינוי, כדרבא. כל אלו התוספות הועמד בהן רישא דמתניתין כדי להשוות בינו ובין סופה, ולאוקומה אליבא דהילכתא, ולהוציאו מידי פשוטו דלא קא מפליג, ולשוויי ביה פלוגתא בין שני המקומות, כדפליג בסיפא בין הוחמה להוחלקה. ופירוק אחר חוץ משלשה הללו דקאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן יש לנו לומר כי מי ששנה רישא לא הוא ששנה את סיפה. לפיכך אין להקשות זו על זו. ואין צריכות פירוק, כי סיפא ודאי רבנן ורישא כפשוטו דלא קא מפליג (אבל) אליבא דר' מאיר דאמר כל המשנה על דעת בעל הבית נקרא גזלן. וגם הוא חלוק בסופה. לפיכך במקום שנודע כי מחמת השינוי מתה חייב דברי הכל. נמצאו פירוקן דבי ר' ינאי ודר' יוסי בר חנינא ודרבא נכונים הן. ומקום שאין המיתה מחמת מקום השינוי, אליבא דר' מאיר חייב, ואליבא דרבנן אינו חייב. ונמצאו גם דברי ר' יוחנן נכונים.
<h2>דף פ.</h2>
[וסנפו בין המומין]. סניפין פירוש לשון זה בלשון ארמית שחכמים רגילין בה ואומרין אותו על כל דבר שמטמעין בין כמה דברים כדי להחביאו ביניהן. ומן הלשון הזה שנו, היה בו מום אחר וסנפו בין המומין שאין בה.
<h2>דף קג.</h2>
אמר רב פפא האי מאן דאמר לחבריה אושלן גרגותא וכו'. פירוש האי גרגותא קורין אותה בבבל, בלשון ישמעאל דאליה. מביאין קורה גדולה, ותולין בה דלי גדול, וחופרין תחתיה מקום שמתכנסין בו המים, ונקרא אריתא דדלאי, כמה שמפורש בבבא קמא [נ' ע"ב], ומניחין את הקורה לחציה על הכותל, ועולין עליה כמה אנשים, ואחד יושב עם הדלי ושואב בו וממלאהו, ואותן האנשים מהלכין מחציה עד זנבה עד שעולה הדלי אל המקום המוכן לו לערות בו המים שהולכין להשקות, ויורדין וחוזרין חלילה עד אשר ישקו את השדה. אם אמר אדם לחבירו השאילני גרגותא זו שאדלה בה, אם נפלה אין לו לשואל לבנותה. ואם אמר לו השאילני גרגותא סתם, ובא ושאב בגרגותא ונפלה, יש לשואל לבנותה ולהכינה ולשוב לשאוב בה. ואם אמר לו השאילני בשדה שלך בי גרגותא, כורה והולך כמה חפירות עד שיזדמן לו מקום יפה לדלות בו.
<h2>דף קד.</h2>
עיקר הדבר, כי הלל הזקן ור' יוסי וכל אותן הזכורים ר' מאיר ור' יהודה וזולתם היו מדקדקין בלשון ההדיוטות שכותבין בשטרותיהן, ודורשין אותן כמה שהן מדקדקין דברי תורה ודורשין. ולא פשוטיהן של דברים אלא מדרשות אחרים. השטרות של הדיוט הן, ומי שדורש דבריהן ומדקדק בהן כן יאמר לו כי דרש לשון הדיוט. וכל שבהקש לגבוה נקרא הדיוט, כמו ששנינו [קדושין כ"ח ע"ב] רשות גבוה בכסף רשות הדיוט בחזקה, אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט. ושטרות ממון בהקש לדברי תורה כן נאמר בהן אין קורין בשטרי הדיוטות בשבת. [קט"ז ע"ב].
<h2>דף קח.</h2>
נשאל מרבינו האיי גאון ז"ל, מי שעושה הערמה לדחות דינא דבר מיצרא, כגון שכתב שטר מתנה לקונה והכל יודעין שקנה ממנו, או קטינא דארעא במיצעי ניכסיה והדבר ידוע כי לא ירד אלא להחזיק בשאר השדות ולא עשה אלא לדחות דינא דבר מיצרא, יודיענו אדוננו. והשיב, אם נגלה הדבר בודאי ובראיה ברורה כי נעשית הערמה לדחות דינא דבר מיצרא וכי במכר קנה הלוקח, אין חוששין להערמתן ומסלקין ליה ללוקח. ונהגו בתי דינין בעסק ספק בדבר זה שמחרימין סתם על מי שעשה קנוניא בדבר זה לדחות דינא דבר מיצרא. ואי קשיא לך ההיא דאמרינן [כתובות מ"ד ע"א] גבי שני שטרות היוצאין זה אחר זה, ביטל שני את הראשון, פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מיצרא, אלמא היכא דכתב ליה ראשון במכר היום וכתב לו שני במתנה למחר נדחה דין בן המצר. ובזה הוא דיפה כחו. והא לא חיישינן לקנוניא והערמה. והכא גבי מתנה באחריות חישינן ומפקינן. לא קשיא, דההיא איכא לאוקומה (כן) ליה בה אחריות, ומשום הכי מהניא, ויפה בה כחו. אי נמי תימא באחריות אסברא דמוכר קא אזיל, דאיהו סבר דמיפה כחו ומברח ליה לבר מיצרא. ולא היא דינא דבר מיצרא בדוכתיה קאי, והערמה דידיה לאו הערמה.
<h2>דף קטז.</h2>
[האי גברא דחבל סכינא דאושכפתא]. כל כלי אומנות שיש בהן מחיה לאומנין מיקרו כלים שעושין בהן אוכל נפש. ונפיק מן האי כללא בגדים ותכשיטין וספרים וכלי נחושת וברזל שהן לרחיצה וכיוצא באלו. ומסתייעא נמי מן ההוא גברא דחבל סכינא דאושכפתא מן חבריה, דקאמר ליה אביי זיל אהדר, משום דדברים שעושין בהם חיי נפש. ואע"ג דמאן דסבר כלי אומנות שעושין בהן לעצמן אוכלין מפרש אשכבתא סכין של שחיטה, לאו הכין הוא אלא אושכפתא מלאכת הרצענין שנקרא בלשון ארמי אושכפי. ובבבל אומרין להן אסאכפה.
<h2>דף קטז:</h2>
[הבית והעלייה של שנים נפחתה העליונה וכו'] אם נפחתה העלייה וירד מקצתה ממקום מרבצו ונעשית עלייה משופעת ויורדת, כמקום מדרון בלשון משנה, וכמורד בלשון מקרא. רב אמר אם נפחתה עלייה ברובה, שנעשה רובה כמקום מדרון, אין אדם יכול לדור בה, ויש לו לבעל העלייה שירד וידור בבית. אבל אם נפחתה בארבעה טפחים בלבד עדיין בעל עלייה יכול לדור בה, כי אדם יכול לישב מקצת דירתו במקום גבוה ומקצת דירתו במקום נמוך שהוא משופע ויורד עד ארבעה טפחים. ושמואל אמר אין אדם יכול לדור בו ואפילו נפחתה העליה בארבעה טפחים הרי בעל עלייה יורד למטה עד שיתקננה בעל הבית. והילכתא כשמואל.
<h2>דף קיז:</h2>
[אמר רב פפא נקוט דר' נתן בידך וכו']. ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, והוא יודע כמה מפסדא עלייה בביתא אומד דיליה כמה שסנדרי שמין נזקין וכיוצא בהן. ומי שהכה את חבירו על עינו והחסיר שליש מאור עיניו בית דין שיורדין לעומק המשפט הם יודעין כמה נזק וכמה צער וכמה בושת יש לו, ולא מטעם ידוע שיכולין להזכירו אלא כמה שיראו ודין תורה ונתן בפלילים [שמות כ"א]. וכך זה שא"ר נתן עלייה מפסדא בבית תילתא, מעומק הדין, שהרי אנו יודעין כי העלייה מפסדת בבית אבל אין אנו יודעין כמה. ור' נתן יכול היה לירד לעומקו של דין, והוא שיער תילתא, והלכה כמותו, ואחרים דאמרי רביע אין הלכה כמותן.
